המאמר מאת: רו”ח יורם שיפר
החל מינואר 2017 , ברפורמת המס לשנת 2017 נקבעו בחוק ההסדרים מספר הוראות בעניין מיסוי חברות שתכליתן, מניעת שימוש במיסוי הנמוך של חברות לצבור רווחים שאלו היו ממוסים באופן פרטי , בעלי החברה היו משלמים סכומי מס גבוהים יותר באופן משמעותי.
כך – הוראות בעניין חברות הארנק, וההוראות בעניין יתרות חובה של בעלי מניות ושימוש פרטי בכספי החברות.
במאמר זה אסקור את ההוראה המאפשרת למס הכנסה לראות ברווחים שנצברו בחברות “כאילו” חולקו ולדרוש מיסוי בגין “חלוקת” דיבידנד.
מה צריך להתקיים על מנת שמנהל רשות המיסים יוכל לחייב חלוקת דיבידנד?
1. בחברה יש מעל 5 מיליון ₪ רווחים צבורים.
2. החברה איננה משתמשת ברווחים אלה לעסקיה – “יש בידיה לחלק רווחים או חלק מהם בלי להזיק לקיומו ופיתוחו של עסקה”.
3. ניתנה לחברה הזדמנות סבירה להשמיע דבריה כנגד החלטה זו.
4. החברה לא חילקה דיבידנד מרווחי שנה כלשהיא עד תום חמש שנים לאחר אותה שנת מס.
מה רשאי מנהל רשות המיסים לדרוש?
1. לחלק 50% דיבידנד מרווחי כל שנה (כלומר 50% מהרווח הנצבר העולה על 3 מיליון ₪).
מה התנאים אשר אמורים להתקיים במקרה זה?
1. לאחר החלוקה יוותרו בידי החברה לפחות שלושה מיליון ₪ רווחים צבורים.
2. לחברה ניתנה הזדמנות סבירה להשמיע את דבריה כנגד הדרישה.
3. חלפו 5 שנים מהשנה בה נוצר רווח נשוא הדרישה.
הערות:
1. השקעה בני”ע לא תהווה הצדקה לאי חלוקה.
2. בשנת 2017 ניתן לדרוש חלוקת יתרת הרווח הנצבר לסוף שנת 2011.
3. החל משנת 2018 ניתן יהיה לדרוש חלוקת רווח שנוצר בשנת 2012 – וכך הלאה…..
4. דיבידנד שחולק בגין שנה מסוימת יקוזז מהסכום אותו תידרש החברה לשלם.
